הנושא העוסק בדרכים להגדיר שליטה (דומיננטיות) נידון לעתים קרובות. במיוחד נמתחה ביקורת על כך שפעמים רבות מאבחנים דומיננטיות בטעות כגורם לבעיות התנהגות. ברור שביקורת
כזו היא מוצדקת, אך מספר פרשנים גם ניסו לפרש מחדש את השפעת תוכניות הטיפול שבדרך כלל מומלצות לבעיות של "דומיננטיות". תובנה חדשה זו טוענת שיתרונותיו של כל שינוי
בהתנהגות אין להם ולא כלום עם מונח הדומיננטיות אלא עם תגובותיו של הפרט למצבים.
למרות זאת, אפשרי הדבר שפרשנות זאת מתארת את התהליכים המתרחשים ברמה המקומית, זאת אומרת כיצד הפרט חש בעת שהוא נשלט.
לפני שנבחן נושא זה, עלינו להקפיד ולעשות שימוש במונחים נכונים. אם נגיד שפרט הוא דומיננטי, יהיה הדבר שגוי אם אנו משתמשים במושג מחוץ להקשר. בעצם, אפשר להסתכל על
דומיננטיות כעל משוואה.
במונחים פשוטים נגיע לכך: האם אתה בדרך כלל משיג את הדרך שלך פלוס משהו שאתה רוצה, מינוס כל הדאגות שעשויות להיות לך לגבי יכולתו של פרט שרוצה את אותו הדבר על מנת|
לעצור אותך. אם אתה חושב שהם יכולים, סביר שתחוש מדוכא ומרוסן. אם תקריות בינך לבין הפרט האחר ימשיכו, אתם אמורים להגיע לנקודה בה אתה צריך לצפות מי ינצח ובאיזה הקשר
זה עשוי לקרות. עכשיו יש לך מערך דירוג, ואחד מכם הוא דומיננטי.
מערכי דירוג התפתחו בחברות של להקות, היות ועימותים וקרבות פוחתים כאשר כל אחד יודע היכן הוא עומד. בעיות נוטות להתרחש ביחסי אדם/כלב כאשר בעלים משדרים אותות ומסרים,
אשר גורמים בלא יודעין לכלבם לפתח תחושה של סטטוס גבוה. למשל, כאשר בעלים מגיש לכלבו ברצון את האוכל שהוא עצמו אוכל, באותו רגע שהכלב דורש זאת. דבר זה עשוי לפתח
בכלב תחושה של סטטוס גבוה באותו הקשר מסוים. עובדה זו עשויה לעודד את הכלב להרגיש שהוא יכול לקרוא תיגר על הבעלים במצבים אחרים גם כן. ברור שלא סביר שמעשה זה בפני
עצמו יערער את תפיסתו של הכלב לגבי סדר הדרגות הנכון, אך אם הכלב מקבל את האיתותים השגויים בתדירות מספיק גבוהה, הוא עלול לחשוב שהוא השליט.
אף על פי כן, מדענים מאמינים שלכלבים אין תחושה של העצמי ועל כן יהיה זה יותר מדויק לומר שהכלב מתנהג ללא עכבות, וזוהי אותה התנהגות ללא עכבות, שאנו מפרשים כהתנהגות
דומיננטית. אחרים מתארים אמונה שהכלב שלהם מנסה להעלות את הסטטוס שלו על פני הסטטוס שלהם. אך אמונה זו זקוקה לעובדה שלכלב יש יכולת לתכנן מראש ולדעת כיצד התנהגותו
תשפיע על רגשותיהם ומחשבותיהם של אחרים – מה שעל פי אמונתנו הם אינם מסוגלים לו. על כן הרעיון שהכלב מתנהג בכניעה פחותה או גדולה יותר על פי העובדה עם מי יש לו
אינטראקציה ומהו ערכו של המשאב עליו מדברים, עשוי להיות דרך טובה יותר לתאר את מה שמתרחש.
תוכנית תיקון התנהגות ומניעת בעיות
קיימות תוכניות לתיקון התנהגות המוצעות להפחתת תחושת הסטטוס הגבוה בקרב כלבים, אשר הפכו בלתי ממושמעים כלפי בעליהם או אשר מאתגרים את בעליהם לגבי אמצעים שונים.
אותן העצות ניתנות לעתים קרובות כדי לבלום בעיות אלו מלהתפתח. הן מתוארות באופנים שונים, כמו: תוכניות לגבי הפחתת סטטוס, הפחתת דרגה, דומיננטיות, אסרטיביות או 'למד
להרוויח'. לא משנה מהי הכותרת שלהן, כולן עובדות על הגברת נכנעות הכלב לגבי מה שהוא עושה או לגבי מה שחשוב לו, או באמצעות מניעת אבדן הנכנעות אצל כלבים שכרגע מתנהגים
בסדר, במיוחד כלבים מתבגרים או אלה שנרכשו לאחרונה.
קיימות חמש ביקורות עיקריות על תוכניות הקשורות לסטטוס:
1. לעתים קרובות הן אינן מתאימות.
2. אם לא ממלאים את הוראותיהן, זה לא בהכרח מביא לסוג ההתנהגות שאנו קוראים לה דומיננטית.
3. התוכניות נוטות להעניק מערכת סוחפת של כללים, שלא כולם ישימים לגבי כל פרט (אינדיבידואל).
4. היכן שעושים בהן שימוש באופן רציף, מה שבהתחלה נראה כהשפעה להתנהגות טובה יותר, למעשה מושג פשוט על ידי העובדה שהכלב הופך להיות מדוכא ומכונס בעצמו. (זוהי תגובת
הפרט אליה התייחסתי בתחילת מאמר זה).
5. יישום התוכניות כל כך משנה את יחסי הכלב/בעלים, בגלל כללים כמו "אל תיתן לכלבך לשבת על ברכיך", או "לא כל עוד הוא לא מוזמן לכך", שבעלים פשוט לא מוכנים להמשיך
לעשות בהם שימוש.
בואו נסתכל עכשיו על הדברים הבאים:
(1) אבחנה לא נכונה היא תמיד דבר רע ובכל זאת מכנים התנהגות "דומיננטית" כל מיני סוגים של בעיות יחסים להן יש גורמים אחרים. למשל, עלינו להימנע מלהשתמש בתווית על מנת לתאר חוסר תגובה לרצונו של הבעלים, אשר נגרם כתוצאה מאימון בלתי מספיק או בלתי הולם. באופן דומה, אי אפשר להאשים בדומיננטיות כאשר מתארים התנהגות הגנתית הנגרמת כתוצאה מפחד מכוונותיו של הבעלים. דבר זה קורה לעתים קרובות במקרים בהם נעשה שימוש ב"עונש" כאשר מנסים לעצור את ההתנהגות בה הבעלים אינו מעונין.
(2) אתה יכול לעשות את כל הדברים שהתוכניות אומרות שאסור לך לעשות, כמו לאפשר לכלב שלך לישון על מיטתך, בלי שבאופן אוטומטי יתפתחו בעיות הקשורות לחוסר נכנעות. ובכל זאת, הן כן עלולות להתפתח בסביבה כזאת. יתר על כן, מחקרים הראו שסביר יותר שבעיות "דומיננטיות" יקרו כאשר הבעלים נוטה להיות וותרני. רק אם יוכח שכלבים באופן קבוע מפתחים חוסר נכנעות בבתים היכן שבעלים שולטים במשאבים החשובים לכלבים, יוכלו תוכניות המניעה להיחשב כבלתי רלוונטיות.
(3) הנטייה להחזיק רשימה של כללי מניעה אשר מכסים את כל המשאבים, נובעת מהעובדה שאין אפשרות לדעת מה יעריך כל כלב בלי ללמוד להכיר אותו. רוב הבעלים אינם מודעים לצורך בכך, או שאין להם את ההבנה שתאפשר להם לעשות זאת. איש חכם פעם אמר: "בעלים מנוסים של כלבים יכולים לשבור את כל החוקים וידעו מתי שוב לאכוף אותם, מפני שהם יכולים לצפות את הבעיות עוד
(4) בהתהוותן. בעלים שלהם אין ידע, ניסיון או אינטואיציה, לא ידעו שמתפתחת בעיה עד שתתרחשנה התוצאות". זה מה שהופך קווים מנחים לפיהם אנשים יכולים לפעול, לשימושיים.
(5) אין כמעט ספק שתוכניות שהוצגו לצורך ריפוי בעיית דומיננטיות עשויות להביא להתנהגות של דיכאון או התכנסות. הסברה היא שזוהי תגובה מכך שלא זוכים להנאות להן מצפים, כמו מנות ממזונו של הבעלים או שכיבה על הספה. תגובה זו לא באה בניגוד לכוונה להפחתת דירוג (זאת אומרת, התפתחות של נכנעות). סרטי טבע הם הדוגמה הטובה ביותר והנכונה ביותר לתיאור התנהגות דומיננטית ונשלטת. באחד מהסרטים האלה אנו עשויים לראות זאב המצפה לקבל פירור טעים. אם זאב אחר מונע זאת ממנו על ידי כך שאינו מאפשר לו גישה, הזאב הראשון עשוי לחוות את אותו תהליך רגשי. בכל אופן, לגבי הכלב המשפחתי, ברגע שציפיותיו מתעוררות באמצעות דבר שחוזר ונשנה, התנהגויות הדיכאון וההתכנסות אמורות להיפסק. באופן מובהק, בעלים המתבקשים ליישם תוכניות אלו מדווחים שהתנהגות דכאונית היא רק שלב חולף.
(6) האם בעלים מתמידים בתוכניות אלו כאשר הן מוצגות כמשהו שעשוי לפתור בעיה? הם עושים זאת רק אם הם מסוגלים לראות את היתרונות, מה שמחזיר אותנו לנקודה החשובה ביותר – נקודה מס' 1.
כאשר אנו מתארים התנהגות, אופי או מזג (טמפרמנט) של כלב, אנו משתמשים בתוויות כמו "טמפרמנט דומיננטי" על מנת להסביר אחד לשני מה ראינו וצפינו, אך ברגע שאנו עושים זאת, אנו מתייגים את הכלב לתוך סוג מסוים. הדבר אינו רצוי מכיוון שאנו יודעים מניסיוננו אנו שהתנהגות היא דבר מורכב ואף תווית לא תוכל לתאר במדויק כיצד אנו חשים בכל המצבים בהם אנו מוצאים עצמנו במהלך אירועי היומיום. לכן, מדוע אנו כופים תיאורי מושג יחיד על אישיותו של הכלב שלנו?
המפתח לכך היא לשקול כיצד הכלב מרגיש במצבים שונים ולהשתמש בהגדרות המתארות את אותה תחושה אמורה, מאשר לשים אותה כקטגוריה של סוג. דבר זה עשוי להיראות מסובך אך באופן מעשי זה פשוט. למשל, במקום להגיד שהכלב הוא דומיננטי, יהיה עדיף לומר שהוא מתנהג באופן בלתי מרוסן במצב נתון; ובמקום להגיד שהוא כנוע אנו יכולים לומר שהוא מתנהג באופן מרוסן במצבים אחרים. כמובן שאנו רק יכולים לנחש כיצד חש הכלב, אך שפת גוף מספקת לנו רמזים רבים היות והיא מבטאת של מצבו הרגשי של הכלב. למעשה שפת גוף היא ה"חלון" דרכו אנו יכולים לחזות בתוצאת התהליך הפנימי של הכלב. זה מודגם על ידי העובדה שמה שאנו מתארים כשפת גוף כנועה יכולה להיווצר כאשר הכלב חושף התנסויות לא נעימות כשבסביבה אין כלל בעל חיים אחר להיות כנוע כלפיו. ברור שכאשר כלבים אחרים נוכחים, תנוחת הגוף משדרת להם משהו, היות והם באופן נורמלי למדו שכלב המציג אותה, אין זה סביר שהוא קורא תיגר. לקהילה המדעית יש מסורת של החזקה בדעה שלבעלי חיים אין רגשות, היות ורגשות מצריכים דרגה גבוהה יותר של אינטליגנציה ממה שחיות מסוגלות לה. זוהי דרך יהירה להסתכל על החיות איתן אנו חיים. כולנו יודעים מהסתכלות על כלבינו במגוון סיטואציות שיש להם טווח של הבעות אותן אנו מפרשים היות ואנו חושבים שאנו יודעים כיצד הם מרגישים באותו זמן. יהיה יותר הגיוני להגיד שלכלבים יש אותן תחושות המופעלות על ידי תהליכים כימיים פנימיים כמו אלו שאנו חווים, אך הם אינם יכולים לתייג אותן. למשל, כלב יכול לחוש קנאה כאשר בעליו מעניק תשומת לב לכלב אחר בבית או שהוא מחשב בן משפחה אחר. אנו עשויים להיות מסוגלים לשים לב כיצד מרגיש הכלב על ידי כך שהוא נדחף כאילו בתחרות להשיג תשומת לב בחזרה. העוצמה בה הוא מנסה תיקבע באופן חלקי על ידי העובדה כמה כנוע הוא. במקרים הגרועים ביותר, כאשר כלב חש קנאה רבה או תסכול והוא גם מאד כנוע, נוכל להיווכח בהתנהגות תוקפנית. ולהיפך, אם הכלב הוא כנוע הוא עשוי להיראות מדוכא ומכונס בעצמו – במקבילה אנושית, אולי, של זעף או שתיקה מתוך זעף. מה שהכלב לא יכול לעשות, הוא להבין שהוא מקנא או מדוכא. הוא פשוט חי זאת. עד כמה שאנו יודעים, הוא גם חסר את היכולת לדאוג לגבי משהו כשהוא מרוחק מהסיטואציה. אם זהו המצב, רק לבני אדם יש את היכולת ליצור דאגה ומצבים רגשיים אחרים בתוך ראשם על ידי חשיבה בלבד.
