סירוס כלבים זכרים
מאת: דיוויד אפלבי
סירוס כלבים הוא נושא אמוטיבי עליו ממליצים לפעמים וטרינרים וביהביוריסטים כסיוע בריפוי בעיות התנהגות.
לעתים נתקל הרעיון בהתנגדות, במיוחד מצד בעלים גברים למרות כל ההוכחות והטיעונים המועלים לטובת הניתוח.
בנושא הסירוס יש לדון באופן רציונלי היות וקיימות נסיבות ברורות בהן ההסרה בניתוח של אשכי הכלב עשויה לסייע בשיפור התנהגות בעייתית.
אכן, סירוס יכול לעזור למנוע התפתחות של בעיות התנהגות אשר מהווה, בנוסף למניעת שגרים בלתי רצויים, סיבה טובה למדיניות העיקור שאומצה על ידי ארגוני הצלה רבים.
לפעמים בעלים לא מתלהבים מהרעיון של סירוס הכלב שלהם, היות והם מכירים מישהו שסירס את הכלב שלו אך התנהגותו של האחרון לא השתפרה, למרבה הצער ישנם מקרים כאלה, בדרך כלל מפני שהניתוח לא היה נאות בנסיבותיו.
למשל, בעלים עשוי להשתכנע להאמין שסירוס יוכל לגרום לכך שכלבו יפסיק להיות אגרסיבי כלפי אנשים וכלבים אחרים, אך אותם בעלים יתאכזב במקרה שהתוקפנות בעצם מונעת על ידי פחד – שהוא אינו בעיה קשורת-טסטוסטרון.
אבחון מדויק יהיה, לכן, הכרחי על מנת לקבוע האם סירוס הוא הדבר הנכון.ככלל, יהיה זה נכון לומר שסירוס יביא לריפוי כאשר בעיית ההתנהגות היא דימורפית באופן מיני. במלים אחרות היא ספציפית יותר או נפוצה יותר במין אחד מאשר האחר.
זכרים מפגינים התנהגויות המושפעות מטסטוסטרון, כמו סימון ריח, שיטוט הרחק מהבית כדי למצוא בנות זוג פוטנציאליות, התנהגות מינית בלתי נאותה, תוקפנות כלפי זכרים אחרים, ולפעמים תוקפנות קשורת-דרגה בתוך המשפחה אשר מהווה תחליף ללהקה עבורו.גם כאשר סירוס הוא רלוונטי, קיים רק אחוז כלשהו של סיכוי שזה יעבוד.
אחוז זה נע בין 90% לגבי בעיות מסוימות כמו שיטוט למציאת בת-זוג פוטנציאלית, ויורד עד 50% לגבי מקרים אחרים כמו סימון ריח בלתי נאות. הדבר נובע מכך שמוחו של הזכר "מתוכנת" להפגין התנהגות זכרית על ידי טסטוסטרון עוד לפני שאותו זכר נולד.
אם האבחון המדויק של הבעיה מצביע על כך שסירוס עשוי לעזור, סיכויי ההצלחה ישתפרו באופן ניכר אם הניתוח יתבצע בצמוד לתרפיית תיקון התנהגות, אשר עדיף שתתנהל בהדרכתו של יועץ התנהגות חיות מחמד.אחת מהטענות האמוטיביות נגד סירוס היא שזה בלתי טבעי,
ובכן, זה באמת כך, אך אנו מצפים מהכלבים שלנו לחיות בעולם בלתי טבעי.
הם חשופים למתחים עמם לא היו צריכים להתמודד אם הם היו רצים חופשיים ופראיים כמו בן דודם הזאב.לדוגמה, טבעי הדבר שלהקות של זאבים תוקפות כל זאב אחר בו הן נתקלות בטריטוריה שלהן, בעוד שכלב – שיש לו עדיין רבים מאותם דחפים אינסטינקטיביים – מצפים ממנו לקבל את כל הכלבים הזכרים שהוא פוגש בפארק, בשמחה.
זה מאד טבעי שזכרים יסמנו את הטריטוריה שלהם בריח באמצעות השארת טיפות שתן במקומות בולטים כמו עצים, אבל זה מאד לא ימצא חן בעינינו אם הכלב יפתח הרגל "למשוח" את הריהוט או את רגלו של האורח!
זה גם טבעי שכלבים יתחרו עם חברי להקה אחרים על הזכות להזדווג למען המשכיות הגנים שלהם, ובכל זאת, המצב עשוי להפוך קשה אם תחרות זו מופנית כלפי כלבים זכרים או גברים זכרים במשפחה.
אפשר להבין שבעלי כלבים יהיו לעתים קרובות מודאגים מהסרת דחף ההתרבות של כלבם והפוטנציאל שלו להזדווג. אף על פי כן, אין לקחת את נושא ההתרבות בקלות – גם ככה יש כבר מספיק כלבים בלתי רצויים.
ברור שאסור אף פעם לאפשר הזדווגות מתוך תקווה שהקלת תסכול הכלב תרפא את בעיות ההתנהגות שלו. ברגע שהוא "נגס מאותו תפוח מיוחד", הפגנת הגבריות שלו ונטייתו להפגין התנהגויות בעייתיות עלולות רק להתגבר ולא לפחות.
אולי העובדה שרוב הכלבים אינם מורשים להזדווג מהחשש של יצירת כלבלבים בלתי רצויים, היא הטענה המשכנעת ביותר לטובת עיקור קבוע של כלבים.
זכר שלא סורס עשוי לחיות חיים מתוסכלים, במיוחד אם קיימת סבירות שהוא ייתקל בריח של כלבות מיוחמות. ודאי שטוב יותר יהיה לחסוך ממנו את הייסורים.
אחרי הכל, הוא אף פעם לא קרא את המגזין "פליי-דוג" ועל כן לא יידע מה הוא מפסיד!